התקן שמאחורי זה
כרטיסי עלייה למטוס של חברות תעופה משתמשים בפריסת נתונים שנקבעה ב-IATA Resolution 792, תקן Bar Coded Boarding Pass. הוא מאפשר לכל סורק של חברת תעופה או של שדה תעופה לקרוא כרטיס של כל חברה, כולל לטיסות המשך.
חברות IATA עברו מכרטיסים עם פס מגנטי לכרטיסי עלייה עם ברקוד במהלך שנות ה-2000, והענף הגיע לאימוץ מלא של BCBP בסביבות 2010.
אילו סוגי ברקוד משתמשים
כרטיסי עלייה מודפסים משתמשים ב-PDF417, ברקוד ליניארי מוערם. כרטיסי עלייה ניידים שמוצגים על מסך טלפון יכולים להשתמש ב-Aztec, ב-QR או ב-Data Matrix, כש-Aztec נפוץ במיוחד באפליקציות של חברות תעופה ובארנקי טלפון.
הנתונים בפנים הם אותו טקסט בפורמט קבוע בכל סימבולוגיה שלא תהיה בשימוש, ולכן סוג הברקוד משקף בעיקר מה הסורקים והמדיום מטפלים בו הכי טוב.
מה הברקוד מכיל
הנתונים הם בעיקר טקסט רגיל, לא מוצפן, בשדות ברוחב קבוע, וכל קורא ברקוד יכול לפענח אותם. החלק החובה מכסה כל קטע טיסה, ושדות אופציונליים יכולים להוסיף פריטים כמו מספרי חבר מועדון, ואחריהם חתימת אבטחה אופציונלית.
- שם הנוסע (שם משפחה ושם פרטי)
- אסמכתת ההזמנה (קוד PNR)
- קודי שדות התעופה של המוצא והיעד
- חברת התעופה ומספר הטיסה
- תאריך הטיסה, כיום בשנה
- מחלקה, מושב ומספר סידורי בצ'ק-אין
למה לא לפרסם תמונה של כרטיס עלייה
תמונה של כרטיס עלייה למטוס, גם של הברקוד בלבד, יכולה לחשוף את שם הנוסע ואת אסמכתת ההזמנה. עם שני הפריטים האלה, אפשר לעיתים קרובות להיכנס להזמנה באתר חברת התעופה, לראות פרטים אישיים, ובמקרים מסוימים לשנות או לבטל את הנסיעה.
בטוח יותר לשמור כרטיסי עלייה פרטיים ולגרוס כרטיסים מודפסים אחרי הנסיעה במקום לזרוק אותם שלמים.